תור המכוניות המשתרך, התארך.
חסר סובלנות היה גם, סגן-אלוף בדימוס פייטרו ויטוריו סנטיני, שמפאת מזגו הסוער לאחרונה, כבר לא ניחן בתכונות הנדרשות, להמתנה ממושכת.
סנטיני, תופף בעצבנות
על הגה המכונית, מציץ מהחלון, רוטן – עד כדי כך שאשתו, שישבה במושב האחורי עם בתם
הצעירה, לא התאפקה עוד, ופרצה בקריאה;
"שמור על לחץ
הדם שלך, פייטרו" והביטה בו, בהבנה הדדית.
למרבה הצער, הערתה
נפלה, על אוזניים ערלות.
פייטרו, החל בוויכוח
סוער עם אחד הנהגים, כאשר איזבלה – בתו הבכירה, העירה לו בנימה מלאת חיבה;
"הפסק להתעצבן,
אבא... אגש לראות, מה מעכב אותנו".
איזבלה יצאה מהמכונית, והחלה עושה דרכה, לראש התור.
בעת שהתהלכה בין
המכוניות המצטופפות, חשה בליבה רגשי אשם – שהרי היא שהציעה, לנסוע בדרך הזו.
אמנם, לא הייתה זו
הפעם הראשונה שנסעו כך, ובכל זאת חשקה נפשה שוב ושוב, לחלוף על פני הנופים, שכה קסמו
לה.
לפתע עצרה, הואיל וחשה במבטו העוגב, של אחד הנהגים.
הנהג אף קרא לה, והיא מיד השיבה בחיוך.
עתה הבינה, את הסיבה לעיכוב.
מכונית מרצדס, עמדה בסמוך למעבורת, וקבוצת אנשים הצטופפו סביבה.
אדם רבץ... נוטה לאחור במושב הנהג, ושוטר רוכן מעליו.
איזבלה נאנחה, נראה היה, שהפקק לא במהרה ישתחרר.
אם האיש חלה, לבטח ימתינו לבוא האמבולנס לפנותו, ולאחר מכן יגררו את רכבו.
החלטה, גמלה בליבה.
בצעד נמרץ, ניגשה לשוטר.
"אני אחות מוסמכת, בהכשרתי" שחה, בקול סמכותי.
השוטר הבין והחל להסביר לה, שהאיש התעלף לפתע - מזלו, שהרכב היה במצב עמידה.
איש לא הבחין בכך - אלא שעכשיו, זו התוצאה.
איזבלה ניגשה לחולה, התירה את צווארון חולצתו, ומיששה את הדופק.
האיש היה חיוור, וחלש מאוד.
הוא התעלף מהתייבשות, כנראה.
אכן היה זה יום חם, מה גם שרכבו עמד נייח, זמן רב למדי.
היא החליקה סוג של משענת-כר, לראשו.
אין זה התקף לב בוודאות, ציינה לעצמה, האיש לא היה נתון, בסכנת חיים.
ובכל זאת, הביטה מסביב וקראה בקול "האם יש רופא, בסביבה"?
גם השוטר, פנה בקריאה, אך לא הייתה כל תגובה.
איזבלה חשה מחנק, וביקשה מהשוטר, לנסות ולפזר את קהל-הסקרנים.
היא שוב רכנה מעל החולה, ומיששה את הדופק, שהשתפר במקצת.
כשהרימה את ראשה, פגשו עיניה, זוג עיניים אפורות וכבויות.
"האם אתה, רופא"? שאלה.
"הדופק, השתפר במקצת... והאישונים...".
"את נשמעת, מבינה..." שח לעומתה.
בכיף הייתה משיבה להתנשאותו, אך זה כבר החל לבדוק את החולה, והיא לא רצתה להפריע.
האיש החל לגלות, סימני התאוששות.
כאשר החל לדבר בלחש, התברר שהוא אמריקאי - ושאין לו קצה מושג, בגין הנסיבות שהביאו לעלפונו.
"אולי, מעייפות יתרה..." ענה, לשאלותיו של הרופא.
הרופא, הציע לו לנוח היטב, בטרם ימשיך בנסיעתו, והאיש הסכים.
הצבע, חזר לפניו החיוורות.
"היה זה נחמד מצידך, עלמתי... רב תודות" פנה אליה.
"שמי ג'ונתן סמית, מוושינגטון הבירה... עובד השגרירות האמריקאית, שבהולנד...".
"ומה שמך"?
"איזבלה... אני, איזבלה סנטיני... נעים לי, מאוד... רואה אני שחזרת לאיתנך, אם-כך אחזור איפה... מקווה אני שתנוח היטב, מר' סמית".
האיש, קד בראשו.
"הבנתי, שאת אחות... היכן למדת... מהיכן את"?
איזבלה השיבה בקצרה, ושבה למכונית הוריה.
הרופא, נעלם ולא נראה עוד.
בינה לבין עצמה הודתה, שהייתה רוצה לראותו שוב.
היא תהתה על מוצאו האתני, לאומיותו וכיוצא באלה... האנגלית שבפיו, הייתה רהוטה.
כאשר התקרבה למכונית, הבחינה בו, כשהלך לקצה התור.
הוא היה גבר גבה-קומה, עם כתפיים רחבות מאוד.
כבר לא צעיר... בשערו זרקה השיבה, ואולם היה, מצודד למדי.
"מה מתחולל שם, למען השם, איזבלה"? שאל אותה, אביה.
היא חזרה להתיישב, והסבירה את כל אשר ארע, לרבות, 'ההתקלות' האקראית ברופא.
"החלפתי עמו, מספר מילים ו-..." איזבלה, נשכה את שפתה.
היא הבחינה בו שוב, כאשר רכב הספורט שבו נהג, חלף ביעף, בנתיב המקביל.
הוא נהג, במהירות מופרזת.
היא תמהה, האם ייתכן שגבר שקול ומיושב, ינהג במהירות שכזו ובסגנון נהיגה, המתאים לצעיר מתבגר...
בשעה שהתקרבו למחוז חפצם, הרהרה איזבלה בעובדה, שעדיין נותרו לה ימי חופשה, ושנעים יהיה להעביר אותם בבית.
ברצון רב, בילתה את חופשתה עם הוריה בהולנד הציורית, אך בבית... אולי, לטייל עם הכלבים וגם לעבוד בגינה.
בכל אשר היא, חשה שמחובתה לרצות את הוריה, ואת אחותה הצעירה.
אביה, הולך ומזדקן.
היא חשה, ברגש של חיבה כלפיו, בשעה שהתקרבו לכיוון.
כיום הדברים הכי פעוטים, מרגיזים אותו, בקלות יתרה.
אם כי נכון, שאמה מסתדרת לא רע, על-אף, שהיא עדיין מחלימה ממחלה קשה, ומצב רוחה ירוד לרב.
איזבלה, מעולם לא התלוננה, כפי שלא התלונן אחיה מרצ'לו.
מה גם, שהוא היה רחוק, ורק לעתים הגיע לביקור משפחתי.
מחשבותיה נקטעו, כאשר אביה הציע לעצור ולסעוד, בטרם ימשיכו.
הם עצרו במקום שקט... שם סעדו את ליבם, בארוחה כפרית קלילה ומזינה.
במוחה של איזבלה, קיננה המחשבה... היכן נמצא, ומה עושה עכשיו, הדוקטור היהיר והחצוף.
עושה רושם, שהרופא החל תופס מקום של כבוד, בהרהוריה... ואולי זה, מאחר ועלב בה, למרות שלא לגמרי, חשה מושפלת.
לביתם הגיעו בשעת לילה מאוחרת, ובמשך הדקות הבאות, עסקו כולם בהכנות לשינה...
כל הזכויות שמורות 14/08/2015 - ברון חי רוזן (Bar Oz)
